עדנה הברפלד

אדריכלית הנוף שהכניסה נשמה אמיתית לתוך ההנדסה

אמו של גיא הברפלד, אדריכל הבית של עץ ועצה, היתה אדריכלית נוף כשהמקצוע עוד לא היה מוכר בישראל – והפרויקטים הייחודיים שתכננה הדגימו את חשיבותו הרבה

עדנה הברפלד, שנולדה ב-1946 ונפטרה באפריל השנה, היתה אדריכלית נוף בהכשרתה העיקרית – אך כל מכריה מספרים על אשת אשכולות, שאהבה ללמוד, להרחיב את הידע ולשלב בין כל האהבות שלה בכל מה שעשתה.

בעבודתה המקצועית היתה פורצת דרך, בתחום שעשה אז את צעדיו הראשונים ולא היה מוכר; היא לקחה על עצמה את המשימה להוכיח את החשיבות שבתכנון נוף, ובאזור חיפה והקריות ניתן לראות לא מעט דוגמאות להצלחתה במשימה זו.

אי אפשר להכניס את הסלע? תביאו הליקופטר

"אמא עבדה עם השוק המוסדי, חברות גדולות ועיריות, ועסקה בפיתוח שכונות ובפרויקטים ציבוריים גדולים", מספר בנה גיא הברפלד, אדריכל הבית של עץ ועצה. "בין הפרויקטים הגדולים שלה – המנהרה בקרית חיים, שכונות בטירה, סטלה מאריס ופארק החילזון בכרמיאל. אחת העבודות הראשונות שלה כעצמאית היתה חדשנית ויוצאת דופן – גן משחקים מעץ בקרית מוצקין. היא פיתחה את כל המשחקים עבור הגן בעצמה, מאפס".

"אמא היתה אישה נחושה מאוד", הוא מוסיף. "אם לא פתחו לה את הדלת, היא היתה נכנסת מהחלון. היה היתה עקשנית ונלחמה על דעותיה. כך למשל, באחד הפרויקטים שתכננה, היא רצתה סלע במיקום מסוים. אמרו לה שאי אפשר להכניס לשם סלע במשאית, והיא ענתה 'אז תביאו הליקופטר'. וכך היה – מסוק הנחית את הסלע בדיוק במקום שהיא רצתה".

עיצוב מקורי של אלמנטים

מרגלית סוכוי, אדריכלית נוף, עבדה עם הברפלד שנים לא מעטות, ואף פיתחה עימה קשרי ידידות אמיצים. "נפגשנו כשאני עבדתי בעיריית חיפה, והיא כבר היתה אדריכלית ותיקה – ונהפכנו לחברות, למרות פער גילאים של 20 שנה", היא מספרת. "כאדריכלית, הייחודיות שלה היתה בהתייחסות שלה לפרויקטים. בתחילת שנות ה-90 אדריכלות נוף היתה רק בתחילת הדרך, ולא פעם התייחסו לעוסקים במקצוע כאל גננים.

"היא, לעומת זאת, באה עם רעיונות עיצוביים מקוריים מאוד לא מקובלים אז, כי מי שעסק באותה תקופה בפיתוח נוף היו מהנדסים. הם קבעו את החזות, את הצורה, הרבה דברים שהיום נמצאים בסמכות אדריכלי הנוף. היא לא נתנה לזה להתגלגל בצורה כזו, ועבדה קשה כדי לשכנע את המערכת שהחזות והצורה צריכים להיקבע בידי אדריכלים. היא התחילה בעיצוב מאוד מקורי של אלמנטים שאחר כך תרם מאוד לקידום המקצוע בחיפה, ובעקבותיה נתנו לאדריכלי נוף להשפיע הרבה יותר על התכנון.

"הכרתי אותה לראשונה כשעשתה פרויקט ייחודי בחיפה – קיר המקיף את הבסיס הצבאי ליד סטלה מאריס. זה קיר ארוך מאוד, והיא שילבה בו לוחות מעוצבים, שבן זוגה האמן יצק בבטון. זה קיר יוצא דופן, עשיר וייחודי מאוד, ובזמנו זה היה יוצא דופן שהעירייה אישרה פרויקט כזה. זה מאוד אפיין אותה: כל דבר שעשתה, היה בניסיון לייצר רעיון חדש, שייכות למקום, משהו שמבטא את הסביבה.

"היה עוד פרויקט יפהפה של מעבר תת קרקעי באחת הקריות שעוצב בצורת גלי ים. בתוך קירות הבטון שמתחת לכביש היא שילבה אלמנטים שמזכירים גלים. היא גם צבעה חלק מקירות בכחול והכניסה תבניות לקירות. אלה דברים שלא היו מקובלים אז והיא מאוד קידמה אותם – היא הכניסה לתוך ההנדסה נשמה אמיתית".

ימי יצירה עם הילדים

כמו בעבודתה, גם בחייה האישיים, עדנה הברפלד היתה אישיות ייחודית. "היא היתה חברה נפלאה", נזכרת סוכוי. "כשהייתי בתחילת דרכי המקצועית, בלי קשרים ונדרשתי להתחיל מאפס, היא תמיד היתה שם בשבילי – עזרה, ייעצה, נתנה לי חומרי רקע, הפנתה אלי פרויקטים. היא עזרה לי מאוד גם במקצוע, וגם כחברה. הייתי מגיעה אליה עם ילדי, שאז היו תינוקות, היא טיפלה בהם ועזרה לי. היינו מכינות אוכל יחד ומדברות על עבודה. היחס שלה היה חם, משפחתי ומחבק לכל אורך הדרך".

"היא השקיעה בנו הרבה בתחום היצירתי בתור ילדים, ימי יצירה היו מאוד חשובים לה", נזכר הבן גיא. "כשהייתי ילד, היא הרטיבה את האדמה בחצר כדי שאוכל לשחק בבוץ. אחת השכנות באה וצעקה עליה שהיא אמא מזניחה ו'מה את עושה לילד'. שנים מאוחר יותר, כשסיימתי את לימודי האדריכלות בטכניון, אותה שכנה באה אליה להתנצל.

"אמא אהבה מאוד ללמוד ועשתה זאת כל חייה. פרט לתואר באדריכלות, היו לה תארים בגיאוגרפיה, ספרות, עבודה סוציאלית, והיא היתה גם גרפולוגית מאוד מוכשרת. כל אלה היו כלים שהיא השתמשה בהם". גם סוכוי זוכרת כי "עדנה תמיד היתה קרובה לאמנות, הלכה לכל הגלריות. האמנות, העשייה והיצירה היו חלק מהאישיות שלה".

"התכונות שלה לא יצאו לפנסיה"

לאחר עשרות שנות פעילות, כשהיתה כבת 60, החליטה הברפלד על עוד שינוי. לאט לאט, היא סגרה את העסק המקצועי, והחלה בפעילות התנדבותית ענפה – כשהקימה בקרית ביאליק את מערך של"ם – שירות לאומי למבוגרים. "היא הובילה וריכזה את המערך עם עוד אנשים, אבל בהחלט היתה מהראשונים ופורצי הדרך", אומר בנה. "היא עשתה שם דברים מדהימים, והיתה דומיננטית מאוד בפעילות הזו.

"אפשר לומר שהתכונות שפיתחה ושכללה כל חייה: חשיבה יצירתית, אפיון פרויקטים, עבודה בצוות, מולטי-דיסציפלינריות ועקשנות, כל אלה ליוו אותה גם פה. התכונות שלה לא יצאו לפנסיה. את כל האנרגיות היא ניתבה לפעילות התנדבותית. עד היום אנשים מגיעים מכל הארץ ללמוד את מה שהיא הקימה. אמא לא דעכה לפני מותה. היו לה המון תוכניות ורעיונות, והכל פשוט נקטע. היא הלכה כשהיתה בשיאה".